זו היתה התחושה שאיתה התעוררתי הבוקר.
לא ממש ברורה לי הסיבה,
אבל זו מין תחושה כזו בגוף.
נשימה קצרה יותר, מעין כיווץ בחזה.
יש ימים כאלו. ימים שבהם אני מתעורר
עם תחושה של כיווץ, בלי שום הסבר.
לפעמים זה יכול להגיע גם סתם
ככה באמצע היום - משהו קרה,
מילה שנאמרה, או סתם בלי שום סיבה,
החזה מתכווץ לו.
יש רגעים כאלו או אירועים שמכווצים אותנו.
בעבודה, מול הילדים, או בזוגיות -
קינאה, חשש, פחד, עצב או כעס…
רגשות "שליליים" שמופיעים להם משום מקום.
אני לא אוהב אותו, את הכיווץ הזה.
הוא מציק ומקשה עלי לחשוב ולהתרכז.
מפריע לי להיות אני ולשמוח.
רוצה להוציא אותו. פשוט להעיף אותו
ולהמשיך להיות שמח ומחוייך.
העניין עם הכיווץ הזה הוא שככל
שאנסה להעיף אותו כך הוא גדל יותר ויותר.
מין מנגנון שכזה…
"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".
אז מה אני עושה?
הולך לים, שם מוזיקה באוזניים ונושם…
מתבונן עליו, על הכיווץ… חוקר אותו…
בודק מה התנועה שהכיווץ עושה בגוף.
מרפה מהרצון שילך או שישתנה.
מוותר על השיפוט עליו ועלי
ופשוט נותן לו מקום.
ואז, כשאני נותן לו מקום ולא שופט
אותו, הוא פשוט עובר.
לפעמים אחרי דקה, לפעמים שעה
ולעיתים אחרי מספר ימים.
אבל כמו כל דבר בחיים, גם כאב חולף
וכשזה קורה אני יכול לעשות עבודה -
לבחון מה עורר אותו ולשנות.
מה מכווץ אתכם?
באיזו דרך אתם מתמודדים עם הכיווץ?