בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי, לא מעט,
עסוק באיך אחרים רואים אותי ומתייחסים
אלי:
האם המשתתפים בסדנאות או הזוגות,
איתם אני עובד, משבחים את ההנחיה שלי.
האם בת הזוג שלי משקיעה בקשר שלנו
או מחבקת ומראה מספיק אהבה,
ואפילו בתוך מרחבים בהם אני משתתף,
עד כמה רוצים אחרים להיות איתי ובוחרים בי.
כולנו תולים, לא מעט פעמים, את מי שאנחנו,
את הביטחון שלנו, את האהבה שלנו,
את תחושת ההערכה שלנו בתגובה
של אלו שמסביבנו.
אנחנו תולים אותם בלקוחות שלנו,
במנהלים ובעובדים שלנו
ובעיקר בבני ובנות הזוג שאיתנו.
אנחנו מצפים מהם להראות לנו שאנחנו אהובים,
ראויים, מוערכים ושהם רוצים ורוצות אותנו.
כאשר בת הזוג לא נותנת לנו את תשומת הלב,
שאנחנו מקווים לה, אנחנו חושבים שהיא
לא אוהבת או לא רואה אותנו.
כאשר בן הזוג לא עוזר לנו או מתלונן על
מי ומה שאנחנו, אנחנו בטוחות שהוא לא מעריך
אותנו ושהוא לוקח אותנו כמובן מאליו.
האמת היא שאם נתבונן על זה רגע,
אנחנו כמו ילדים שרוצים שאמא תיתן לנו אהבה
ללא תנאי ושאבא יעריך אותנו ויגיד לנו שאנחנו
מספיק טובים.
אולי הערכת ואהבת הסביבה נותנת לנו תחושת
ביטחון וערך, אך היא גם מגבילה אותנו ויוצרת
תלות בסביבה ובאיך שהיא תופסת אותנו.
כאשר אנחנו תולים את האהבה והערכה שלנו
בתגובת הסביבה, אנחנו למעשה נותנים להם
את הכוח להניע אותנו כמו בובה על חוט.
והרי לא באמת הסביבה היא זו שמספקת
לנו את האהבה וההערכה.
אם אין בי אהבה אלי, לא משנה עד כמה הסביבה
תאמר או תראה לי אהבה, עדיין לא ארגיש אהוב.
אם אין לי הערכה אלי, או אני לוקח את עצמי
כמובן מאליו, אין זה משנה כמה הסביבה תשקיע
בי ותראה לי הערכה, לעולם ארגיש לא מספיק.
אז הנה, התבגרנו, אנחנו כבר לא באמת הילדים
שהיינו. איננו תלויים יותר באהבה ובהערכה
של אבא, או של אמא.
נראה לי שהגיע הזמן, לרדת מהחוטים
ולהיות ילד אמיתי שאוהב, מעריך
ומקבל את עצמו כדבר היחיד והמיוחד שהוא,
ללא תלות באחר ובבן או בת הזוג.
שם, במקום הזה, בו אני משוחרר מחוטי הסביבה
ושם את האהבה שלי אצלי ואת הערך שלי איתי
זה המקום בו קיימת נוכחות. זה המקום בו
פשוט וכייף להסתובב בעולם ללא מסכה,
ולהיות אמיתיים, אותנטיים ומלאים בעצמינו.
אז מה תהיו אם לא תהיו תלויים באהבה
והערכה של האחר?
