כל פעם שאני מחליט להתאמן אני הולך לקבל הדרכה בחדר כושר… ואז מוסיף לעצמי.
אם אומרים לי לבוא פעמיים בשבוע לחצי שעה, אני בא שלוש.
אם אומרים לי מספר חזרות על תרגיל, אני מוסיף עוד.
כאילו מנסה להצליח יותר, להוכיח למאמן, להוכיח לעצמי שאני יכול יותר.
ואז, אחרי כמה שבועות, השרירים נתפסים.
אני מתחיל לוותר על תרגילים, מדלג על אימונים…
ובסוף מגלה את עצמי פורש.
למה אני מספר את זה?
כי גם בעולם הזוגיות אני פוגש את הדפוס הזה אצל לא מעט זוגות.
התשוקה והמשיכה נחלשות, ואז אחד מבני הזוג, בדרך כלל זה שרוצה יותר, מתחיל להשקיע.
לפעמים הוא או היא שואלים את השני מה יכול לעזור ליצור קרבה מחדש, ולרוב פשוט מחליטים לבד מה צריך לעשות… ואז מתחילים.
עושים יותר שיחות על הנושא, מעניקים יותר מחוות, חותרים ליותר מגע, יותר ניסיונות לחדש ולהפתיע.
ובגדול משקיעים יותר מאמץ בלתקן ולשנות.
אבל תשוקה ומשיכה הן קצת כמו שריר -
אם אנחנו עושים יותר ממה שאנחנו, או הצד השני, מסוגלים להכיל,
אם אנחנו עוברים מאפס למאה במקום לבנות בהדרגה,
במקום ליצור שינוי לטובה אנחנו יוצרים נסיגה.
כמו ששריר מגיב למאמץ יתר בהתכווצות ונתפס,
כך גם בני ובנות זוג מרגישים עודף מאמץ שיוצר עומס רגשי, לחץ או ציפייה…
והגוף והלב מתחילים להתכווץ.
ואז קורה משהו כואב -
אנחנו, שהתאמצנו והשקענו, מרגישים שאין הלימה בין המאמץ לתוצאה. ואז אנחנו נפגעים, מתאכזבים, מרגישים דחויים.
לאט לאט נכנסים כעס, האשמות, עלבון ותחושת כישלון שפעמים רבות יוצאים על בן או בת הזוג.
הם נסגרים יותר ובסוף אנחנו פשוט מרימים ידיים.
ובפעם הבאה שכבר נרצה להתקרב, ניזהר יותר, נחשוש לעשות צעד, נגיע מראש עם התנגדות.
וגם אם בן או בת הזוג ינסו לעשות צעד משלהם,
יש סיכוי גדול שהם יפגשו ספק, חשד וחוסר אמון מצדנו.
אז מה עושים?
במקום לנסות להציל את הזוגיות במאמץ אדיר, מתחילים לבנות סיבולת.
לא מאפס למאה.
לא “להחזיר את התשוקה שהייתה פעם” תוך שבוע.
אלא צעדים קטנים שאפשר באמת להכיל.
עוד מבט, עוד חיבוק בלי ציפייה, עוד שיחה כנה בלי כוונה לפתור הכול, אלא פשוט לפתוח עוד קצת את הלב שלנו ואולי יפתח גם הלב של האחר.
עוד רגע של ביחד שלא חייב להוביל לשום מקום, פשוט להינות מעצמנו ביחד איתו או איתה.
כי תשוקה לא נבנית מלחץ או מעבודה קשה -
היא נבנית מביטחון, אותנטיות ונוכחות.
ומשיכה לא חוזרת כשמנסים להכריח אותה לחזור,
אלא כשנוצר שוב מקום בטוח לנשום, להרגיש ולהיפתח.
לפעמים דווקא פחות מאמץ, פחות “להוכיח”, פחות להילחם. פשוט להיות אנחנו עם כוונה ולב פתוח זה מה שמאפשר לאהבה לחזור לזוז מחדש.
*בתמונה אני אחרי שאיישם את זה גם בספורט 
