"בשביל לחיות צריך קודם כל למות.
ובשביל להיות בזוגיות צריך קודם כל להסכים להיפרד."
לא למות באמת.
ולא להיפרד באמת.
אלא להסכים לפגוש את העובדה שהכל זמני.
כי רק כשאנחנו מפסיקים לנסות להחזיק את החיים בכוח, אנחנו מתחילים באמת לחיות אותם.
ורק כשאנחנו מפסיקים להיאחז בזוגיות מתוך פחד לאבד, אנחנו יכולים באמת להיות בתוכה.
כשהסרטן הגיע לאחותי היא נלחמה בו בכל הכוח.
כימו, תזונה, טיפולים, אורח חיים.
היא עשתה הכל כדי להמשיך לחיות, למרות שידעה שהוא אלים וסופני.
הי נלחמה ונלחמה עד שהגיעה לשלב שבו כבר רק עקבו אחרי המחלה.
ואז הוא חזר...
הציעו לה טיפול ניסיוני.
כזה שאולי יאריך את חייה בעוד שנה.
רק היה לו מחיר - בלי שמש, בלי חופש, בלי הרבה מהדברים שעשו לה טוב באמת.
בהתחלה היא רצתה ללכת על זה - להילחם.
ואז, באחת השיחות שלנו עלתה השאלה:
מה חשוב יותר — אורך החיים או איכות החיים?
ומאותו רגע משהו השתנה בה.
היא בחרה בחיים.
לא בהישרדות.
בחיים.
מהרגע הזה ועד יום מותה היא חיה במלוא העוצמה.
לקחה ימים לעצמה.
נפגשה עם חברים.
הקשיבה לשירים שאהבה.
כתבה את מה שהיא עוברת והשאירה מכתבים לכולם
נשמה את הילדים והנכדים שלה יום יום.
כאילו דווקא כשהפסיקה להילחם במוות — החיים חזרו אליה.
וזה לא שונה כל כך מזוגיות.
כשאני אומר לבת הזוג שלי "אני אוהב אותך", היא הרבה פעמים עונה לי: "עד המוות."
כשהיא אומרת לי את האני אוהבת שלה, אני עונה לה:
"אל תדאגי, זה יעבור."
ושנינו מתעצבנים.
לא כי אנחנו לא מרגישים אהבה.
אלא כי כל תשובה מייצגת תפיסת עולם אחרת.
"עד המוות" אומר:
אני אעשה הכל כדי שלא ניפרד לעולם.
"וְזה יעבור" אומר:
דווקא בגלל שהכל חולף, אני אוהב אותך עכשיו.
לא כי הובטח לנו לנצח.
אלא כי הרגע הזה חי.
כי בזוגיות, כמו בחיים, הכל מסתיים מתישהו.
האהבה, התשוקה, המשיכה.
לפעמים זה יקרה בגלל השגרה.
לפעמים כי התרחקנו.
ולפעמים פשוט כי החיים עצמם נגמרים.
והפחד שזה יקרה גורם לנו לעשות אינסוף דברים כדי למנוע את הסוף -
לרצות, להצטמצם, לוותר על עצמנו,
לשנות את הגוף שלנו.
להפסיק לעשות דברים שעושים לנו טוב כדי שהשני לא ירגיש לבד או מאוים.
לנסות לתקן אצל האחר את מה שאנחנו מפחדים לאבד.
אבל אולי אהבה אמיתית מתחילה דווקא כשאנחנו מסכימים להפסיק להילחם בזה.
כשאנחנו מבינים שמתישהו זה ייגמר - ואז מפסיקים להיות עסוקים בלוודא שזה לא ייגמר.
ובמקום זה…
חיים.
אוהבים עכשיו.
נוגעים עכשיו.
מתרגשים עכשיו.
נוכחים עכשיו.
כי אם לא נחיה את האהבה במלואה - גם ככה יום אחד היא תיעלם.
אבל אם נסכים שהכל זמני, אולי בפעם הראשונה נוכל באמת להרגיש אותה.
