תשוקה ומשיכה הן לא אותו הדבר.
אבל כשתשוקה נעלמת גם המשיכה הזוגית נעלמת.
רבים משתמשים בשתי המילים כאילו הן מתארות את אותו הדבר, אבל הן שונות לחלוטין.
משיכה היא מה שקורה אל מול מישהו. אני רואה אותך, שומע אותך, פוגש את הנוכחות שלך – ומשהו בי נמשך.
זה יכול להיות למראה שלך, לחיוך, לאנרגיה, לביטחון או לחוכמה שלך.
המשיכה מתחילה מבחוץ.
כל פעם שאני מחליט להתאמן אני הולך לקבל הדרכה בחדר כושר… ואז מוסיף לעצמי.
אם אומרים לי לבוא פעמיים בשבוע לחצי שעה, אני בא שלוש.
אם אומרים לי מספר חזרות על תרגיל, אני מוסיף עוד.
כאילו מנסה להצליח יותר, להוכיח למאמן, להוכיח לעצמי שאני יכול יותר.
ואז, אחרי כמה שבועות, השרירים נתפסים.
אני מתחיל לוותר על תרגילים, מדלג על אימונים…
ובסוף מגלה את עצמי פורש.
במשך שנים הסתובבתי בעולם עם תחושה שאני לא באמת קיים. שלא רואים אותי. שאני שקוף.
והילד שבתוכי לקח מזה מסקנה מאוד ברורה
אני לא מספיק, לא מספיק טוב, לא מספיק חזק... אולי אפילו טיפש.
והסיפור הזה התחיל לנהל לי את החיים.
אז ניסיתי להוכיח -
להוכיח שאני יכול. להראות לעצמי ולסביבה שאני מוצלח, שאני שווה משהו.
"בשביל לחיות צריך קודם כל למות.
ובשביל להיות בזוגיות צריך קודם כל להסכים להיפרד."
לא למות באמת.
ולא להיפרד באמת.
אלא להסכים לפגוש את העובדה שהכל זמני.
כי רק כשאנחנו מפסיקים לנסות להחזיק את החיים בכוח, אנחנו מתחילים באמת לחיות אותם.
ורק כשאנחנו מפסיקים להיאחז בזוגיות מתוך פחד לאבד, אנחנו יכולים באמת להיות בתוכה.
בזמן המלחמה שמתי לב שאני משתבלל.
פחות כתבתי בפייסבוק.
פחות יצאתי למקומות.
פחות נפגשתי עם אנשים.
מצאתי את עצמי יותר בפנים.
בתוך התחושות של הלחץ, של האי־ודאות, של המחשבות שמסתובבות בראש.
ופחות נתתי לרגשות ולמילים לצאת החוצה.
זה היה סוג של מנגנון הגנה – להיכנס לקונכייה.
להצטמצם. להיות עם עצמי.
הזכרון הראשון שלי עם עולם המיניות הוא אי שם בגילאי היסודי המוקדמים.
אני זוכר אותי, כילד בלינה משותפת בקיבוץ, עושה מופעי עירום עם אחת מהילדות בכיתה שלי. לא היתה שם שום רמיזה או פעולה מינית אבל העירום והעובדה שאחרים היו והסתכלו, עשה לי משהו.
הפעם היחידה בה הורחקתי מבית ספר היתה כשהמורה לריתמיקה בכיתה ב, מצאה אותי עירום בכיתה בתחילת השיעור.
להמשיך לחיות כמו מת או להתחיל לחיות על באמת.
זו לא אמירה דרמטית בשביל הרושם.
זו שאלה שחוזרת אליי שוב ושוב, כמעט בלחישה, מתוך שיחות עם זוגות שמגיעים אליי לקליניקה.
זוגות בפרק ב’ של הזוגיות.
השלב הזה שבו המשימה הגדולה – לגדל ילדים – זזה לאט לאט מהמרכז.
הילדים גדלו, פחות תלויים, פחות צריכים אותנו סביב השעון.
ופתאום… נשארנו אנחנו.
ושם, ברגע הזה, מתגלה אמת לא פשוטה:
משהו מת בינינו.
לא בהכרח האהבה.
לפעמים זו התשוקה. לפעמים החברות. לפעמים המבט שרואה באמת.
ולפעמים זו פשוט החיות.
הם הגיעו אלי לקליניקה, כי אחרי הרבה שנים ביחד, הם הרגישו שמשהו הפך להיות סטנדרטי וטכני.
יש אהבה ויש מיניות אבל זה קורה בדרך הקבועה, ודורש עבודת תיאום כדי שזה יגיע, כמעט כמו משימה שיש להשלים ביומן.
הקשבתי להם ובחרתי, בתור התחלה, לתת להם להתנסות במשהו חדש - לגרות את החושים באופנים שונים ומפתיעים.
הם ישבו אחד מול השניה ונתנו לאחר לטעום, להריח, לשמוע ולגעת כשהוא מכוסה עיניים.
אבל רגע לפני שנתנו, הם בדקו. "הוא יאהב או לא?", "זה ריח חזק מידי", "הצליל פחות נעים", "אוו... זה טעים".
ורק אחרי שבדקו, החליטו אם לתת לשני לחוות את הטעם או הריח או להחזיר למגש.
בכנס מארג בשבוע שעבר היה תרגיל של להביט בעיניים לאדם שמולך ולהגיד משהו על הילד שהוא היה.
בשני המפגשים שנתנו את ההנחיה הזו, אמרו לי אלו שמולי את אותו הדבר – ביישנות.
למי שמכיר אותי היום, אולי זה יראה וישמע מוזר, אבל כן... זה הילד שהייתי וזה גם הילד שמסתובב בי היום.
ילד ביישן וחסר ביטחון, ולפעמים הוא בא לבקר ומזכיר לי את הדרך שעשיתי.
והאמת? הוא בא גם אל תוך הזוגיות שלי.
כי הילד שאנחנו לא נשאר מאחור – הוא צועד איתנו פנימה אל כל קשר.
כמה פעמים מצאנו את עצמנו מתווכחים, וכל מה שאנחנו מנסים זה להוכיח מי התחיל או במי האשמה?
אבל בדיוק ברגע הזה, שבו כל אחד מרים מגן ומפנה אצבע – אנחנו מפספסים את מה שבאמת חשוב: להבין את הכאב, את הצורך, ולמצוא דרך קדימה.
היא אמרה שהיא הולכת לקחת מים.
איך שהיא הגיעה לעמדה נעמד לידה בחור והתחיל איתה שיחה. היא המשיכה את השיח וראיתי חיוך על הפנים שלה ושלו.
פעם הלב היה מתכווץ, הראש היה רץ לכל מיני מקומות, ואני הייתי נכנס לסרטים פנימיים שלא נגמרים. היו עולות היו מחשבות על מה שהולך בשיחה בינה לבינו. התחילו לרוץ תרחישים עתידיים שלרוב נשענו על פחדים קדומים והייתי נכנס למצב של מגננה פנימית.
אבל הפעם זה היה אחרת. הפעם פשוט התבוננתי על הסיטואציה וחייכתי לעצמי. ידעתי שזה משהו שלא באמת משפיע עלי או עלינו. ידעתי שאני סומך עליה ואולי בעיקר עלי שהכל בסדר.
ופתאום קלטתי – כמה הדרך שעשיתי משמעותית.
מה השתנה?
הזכרון הראשון שלי עם עולם המיניות הוא אי שם בגילאי היסודי המוקדמים.
אני זוכר אותי, כילד בלינה משותפת בקיבוץ, עושה מופעי עירום עם אחת מהילדות בכיתה שלי. לא היתה שם שום רמיזה או פעולה מינית אבל העירום והעובדה שאחרים היו והסתכלו, עשה לי משהו.
הפעם היחידה בה הורחקתי מבית ספר היתה כשהמורה לריתמיקה בכיתה ב, מצאה אותי עירום בכיתה בתחילת השיעור.
איך הופכים תחושת דחיה למשיכה?
אני קורא לא מעט פוסטים, בעיקר של גברים שנכנסים לעולם הדייטינג, ולא משנה אם מונוגמים או לא, אבל לא רק של גברים אלא גם נשים, שחשים דחויים ומתקשים למצוא קשרים.
גם אני התמודדתי עם התהליך הזה.
אני זוכר שכאשר נכנסתי לראשונה לעולם דייטינג מחדש, חשבתי שזה יהיה הרפתקה מרתקת ומרגשת. המחשבה על חופש בבחירת קשרים ומגוון חוויות רגשיות ופיזיות הייתה מפתה מאוד. אך מהר מאוד הבנתי שהמציאות קצת שונה מהפנטזיות שלי.
כמעט כל אחד מאיתנו חווה דחיה במערכת יחסים מורכבת, בין אם זה היה בתחום הרומנטי, החברתי או אפילו המשפחתי.
ככל שמערכת היחסים מורכבת יותר ויש בה צלעות מרובות ו/או וכניסות ויציאות ממערכות קצרות יותר או פחות, הפוטנציאל למפגש עם התחושה הזו קיים כמעט כל הזמן. אך גם בתוך מערכת יחסים אחת וארוכה, אנחנו יכולים לחוות דחיה לתקופות מסויימות.
דחיה היא חוויה כואבת, ולעיתים קרובות משאירה אותנו עם שאלות על הערך העצמי שלנו.
ככה אמר לי היום מנהל שאני מלווהכחלק מהעבודה שלי גם כיועץ ארגוני."אחרי זה זה הופך לשיגרה ואני מאבד עניין." "ואיך זה עובד בחיי הנישואין?" שאלתי
כן, אני יודע שזה לא נשמע טוב.ומבין שזה כמו פיתגם שחכם סיני זקן אמר.אז הנה ההסבר:השבוע הרכבתי מיטה מאיקאה.מיטה… כמה מסובך זה כבר יכול להיות?!ארבע
אתמול פנה אלי גבר שביקש לדעת איךהוא יכול ללמוד לעקב שפיכה.מדברות איתי לא מעט נשים שמיתקשותלהגיע לעונג עם בן הזוג, לגמור,או כאלו שרוצות להצליח לחוות
בשבועות האחרונים הצטרפתי לקורסטיפול זוגי בגישת המובחנות.בין השאר, טוענת הגישה כי מובחנותהיא היכולת שלך לשמור על מי שאתה,הרצונות שלך ו המאוויים שלךתוך כדי שמירה על
מניסיון, זו אחת התחושות הכי כואבות שיש.לפני מספר שבועות השתתפתי במרחב שבועסקנו בחקירה של תקשורת, מיניות ואינטימיות.באחד התרגילים המנחה ביקש, ממי שבוחר בכך,להתיישב על כרית,
היום חזרתי הביתה מסוף שבוע בו הנחיתיסדנה שעוסקת באנרגיית החיים ועבודהעם אנרגיה מינית.ולאט לאט אני מרגיש איך ההיי של סוף השבוע,הופך לדיכדוך יום א'.בא לי
זו היתה התחושה שאיתה התעוררתי הבוקר.לא ממש ברורה לי הסיבה,אבל זו מין תחושה כזו בגוף.נשימה קצרה יותר, מעין כיווץ בחזה. יש ימים כאלו. ימים שבהם
בתקופה האחרונה אני פוגש, במקומות רבים ומפתיעים, את הצללים שלי.פחדים, חוסר ביטחון, כעס, כאב, רצון בשליטה,קינאה ועוד איזורים מוצלים בי, עולים,בחיים בכלל ובזוגיות בפרט.ככל שאני
נוכחות, זה כל מה שהיא רוצה.התמסרות, זה כל מה שהוא רוצה. אחת השאלות שאני מקבל מהרבה זוגות היא:"האם באמת אפשר להחזיר או ליצור תשוקה,ולהגיע לעונג
בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי, לא מעט,עסוק באיך אחרים רואים אותי ומתייחסיםאלי:האם המשתתפים בסדנאות או הזוגות,איתם אני עובד, משבחים את ההנחיה שלי.האם בת הזוג
המירוץ לשפיכה.בזמן האחרון יותר ויותר נשים פונות אליואל שכמוני, עם הרצון ללמוד שפיכה נשית.מהצד השני יותר ויותר גברים מחפשים אתהדרך והטכניקה לעכב את השפיכה.מדהים לראות
אחד הגורמים העיקריים לשפיכה מוקדמת או
שפיכה מאוחרת ולעיתים גם לקושי בשמירה
או הגעה לזיקפה, הוא ניתוק מהתחושות בגוף.
ניתוק אשר מגיע מתוך העיסוק הרב במיינד תוך כדי
מעשה האהבה.
"האם אני מספיק?",
"רק שלא אגמור",
"האם היא כבר גמרה?
יש פעמים שאולי זה נכון לבקש
ולתת אישור לבן או בת הזוג. באותם הנושאים בהם
מעורבים משאבים משותפים כגון כסף, נכסים,
חינוך הילדים ועוד…
עם זאת במקרים רבים אנחנו משתמשים
בבקשת אישור ומתן אישור בזוגיות ככלים
מניפולטיביים שנועדו להשיג שליטה או
להסיר מעצמנו אחריות.
לעיתים, במערכות יחסים, ולא משנה אם הן ותיקות או כאלו שנוצרו רק לפני רגע, לא קיים חיבור מיני הולם. לעיתים אחד (שוב, הגבר או האישה) חושק, אוהב, רוצה, כמהה ואילו הרצון של הצד השני לא בא מאותו מקום, אלא נובע ממניעים אחרים.
כל שאני "משקיע" יותר בבן/בת הזוג, אני חש שיש בי רצון ליותר תשומת לב, אהבה, הערכה או להשקעה בחזרה מצידו או מצידה.ואז את מכינה אוכל ומצפה שהוא יהיה רגוע, או שאתה מביא פרחים ומצפה שיבוא לה...
אולי היא רוצה לחוות עוד, לחיות, להיות בחופש אבל גם רוצה אותך. אותך בטוח ובוטח, אותך חזק ויציב מלא הכלה וגמישות. אותך שיודע שאתה שווה.שמבין שאותך היא רוצה.
רק מי שנמצא או נמצאת במקום הזה, יכול להבין את התסכול הנוראי שחווים בו שני הצדדים. הצד האחד, "הרוצה", חווה לרוב דחיה, ירידת ערך ופעמים רבות עלבון כבד. ואילו הצד השני, "הנישמר", חווה תחושה של שאיבת אנרגיה, מתח וצורך להיות במיגננה וחוסר קבלה שלו ושל צרכיו.
אנחנו כל כך חוששים המילה סליחה וממה שהמילה הזו אומרת ומשליכה עלינו שלרגע אנחנו שוכחים לראות את הצד השני והכאב שבו. כאב שאולי כמו שנהוג לומר היה בחירה שלהם, אבל גם לי היה חלק בו, גם אם לא במכוון או במודע.
מיניות מודעת היא קודם כל לומר "כן" להכל, גם לחשש, ולחוסר הרצון לקחת חלק וחגבולות שלנו.
השאירו כאן את הפרטים
ועברו לדף תשלום למשתתפים חוזרים
