בזמן המלחמה שמתי לב שאני משתבלל.
פחות כתבתי בפייסבוק.
פחות יצאתי למקומות.
פחות נפגשתי עם אנשים.
מצאתי את עצמי יותר בפנים.
בתוך התחושות של הלחץ, של האי־ודאות, של המחשבות שמסתובבות בראש.
ופחות נתתי לרגשות ולמילים לצאת החוצה.
זה היה סוג של מנגנון הגנה – להיכנס לקונכייה.
להצטמצם.
להיות עם עצמי.
בימים האחרונים חשבתי כמה זה דומה למה שקורה לפעמים בתוך זוגיות.
גם שם יש רגעים של השתבללות.
רגעים שבהם אנחנו שומרים בפנים את מה שאנחנו מרגישים.
לא אומרים.
נזהרים, כדי לא להיכנס לעימות.
נזהרים, כדי לא לפגוע.
אז אנחנו נסגרים קצת.
משתבללים.
אבל השתבללות בתוך זוגיות לא באמת מגינה.
היא פשוט מעבירה את השיחה במקום החוצה, מול הצד השני — פנימה.
במקום לדבר עם האדם שמולנו,
אנחנו מתחילים לנהל שיחה פנימית בתוך הראש.
מפרשים.
מניחים הנחות.
עונים לעצמנו בשמם.
מתווכחים איתם בדמיון.
וככה, במקום לפתור את הדברים —
אנחנו רק מגדילים אותם.
השתבללות לא מונעת פיצוץ.
היא פשוט מעבירה אותו פנימה.
וכשפיצוץ נשמר הרבה זמן בפנים…
כשהוא כבר יוצא החוצה —
הוא הרבה יותר עוצמתי.
אז מה אפשר לעשות? איך יוצאים מהשבלול?
קודם כל – לשים לב שאנחנו שם.
עצם ההכרה ש"אני משתבלל עכשיו" כבר פותחת קצת את הקונכייה.
ואז לעשות פעולה קטנה של יציאה החוצה.
לא צריך נאום גדול.
לפעמים משפט אחד מספיק.
"יש משהו שיושב עלי."
"אני קצת נסגר עכשיו."
"אני מפחד שזה יהפוך לריב."
דווקא הפשטות הזאת שוברת את השקט הכבד.
כי זוגיות לא צריכה שלמות.
היא צריכה תקשורת.
וכשמעיזים לפתוח קצת את הקונכייה,
מגלים שלרוב —
הצד השני בכלל לא חיכה להילחם.
הוא חיכה להיפגש!
