בכנס מארג בשבוע שעבר היה תרגיל של להביט בעיניים לאדם שמולך ולהגיד משהו על הילד שהוא היה.
בשני המפגשים שנתנו את ההנחיה הזו, אמרו לי אלו שמולי את אותו הדבר – ביישנות.
למי שמכיר אותי היום, אולי זה יראה וישמע מוזר, אבל כן... זה הילד שהייתי וזה גם הילד שמסתובב בי היום.
ילד ביישן וחסר ביטחון, ולפעמים הוא בא לבקר ומזכיר לי את הדרך שעשיתי.
והאמת? הוא בא גם אל תוך הזוגיות שלי.
כי הילד שאנחנו לא נשאר מאחור – הוא צועד איתנו פנימה אל כל קשר.
הוא זה שנפגע כשלא מקשיבים, שמסתתר מאחורי שתיקה, שמפחד להיות דחוי.
אבל הוא גם זה שמתרגש, שמביא לב פתוח, שמאמין שאפשר לאהוב באמת.
כשהילד הזה מרגיש בטוח – הזוגיות נפתחת, הנשימה מתרככת, משהו נהיה אמיתי.
וכשהוא מפחד – אנחנו מתבצרים, מגיבים, נעלמים.
רק כשאנחנו לומדים לזהות מתי הילד שבתוכנו מדבר, ומתי המבוגר – אנחנו יכולים לבחור להגיב אחרת.
לא מהפצע, אלא מהאהבה.
בסוף, כולנו שני ילדים גדולים שמחפשים להיראות, להישמע, ולהיות נאהבים – בדיוק כמו אז.
ורק כשאנחנו מוכנים להושיט לילד שבתוכנו יד, גם בן הזוג שלנו מרגיש שמותר לו לעשות אותו דבר.
ושם – במקום הזה – מתחילה האינטימיות האמיתית. 
אשמח אם תספרו בתגובות, מי זה הילד הזה שבכם ואיך הוא מופיע במערכות היחסים הזוגיות או הרומנטיות שלכם.
בתמונה - אני והילד מביאים את מי שאנחנו כשאנחנו אוהבים אותנו.
