בשבועות האחרונים הצטרפתי לקורס
טיפול זוגי בגישת המובחנות.
בין השאר, טוענת הגישה כי מובחנות
היא היכולת שלך לשמור על מי שאתה,
הרצונות שלך ו המאוויים שלך
תוך כדי שמירה על והישארות בקשר הזוגי.
האמת, נשמע לא פשוט.
בעיקר מכיוון שבמשך כל השנים אנחנו
לומדים שזוגיות היא ויתור הדדי,
שעל מנת שתהיה זוגיות טובה, עלינו
להיות מכילים ו לדאוג לצרכים של בני זוגנו.
אנחנו לומדים כבר בגיל צעיר שבן זוג טוב
הוא זה שיודע לשים את צרכי השני לפני שלו
ועוד תבניות מעין אלו.
אם לרגע נסתכל על זה, אולי יהיה לנו נחמד
שמישהו ישים אותנו לפני הכל, אבל האם
באמת אנחנו רוצים לחיות עם אדם שמוותר
על עצמו?
אולי זה נעים שיש מי שמכיל אותנו ועוזר לנו
בכל דבר שנרצה, אבל האם כשיש אדם כזה
באמת אנחנו מצליחים להיות עצמאיים ולהתפתח?
תארו לכם זוגיות בה כל אחד מבני הזוג
יכול להיות הוא או היא במלואם ועדייו לרצות
להיות יחד.
זו היא, על רגל אחת, גישת המובחנות.
מה שמעניין לי במיוחד בתוך הקורס הזה,
זה ההבנה שבמשך שנים,
ובטח בשנים האחרונות,
אני והזוגה שאיתי חיים בצורה הזו.
יש לנו חיבור ואהבה חזקה מאוד
ובתוכה כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל
שמביא את עצמו לידי ביטוי תוך פירגון של האחר.
יותר מכך, אני מבין בקורס יותר ויותר,
כי כאשר מגיעים אלי זוגות לקליניקה,
בסופו של יום, זו העבודה שאני עושה עימם.
מחזק אצל כל אחד מהם את העצמי
ומאפשר להם לבנות את הביחד מתוך
מקום של עוצמה וחיבור לאני שבהם.
עד כמה אתם נותנים לעצמכם להיות אתם,
על הרצונות, המאוויים והאותנטיות שלכם,
בתוך הזוגיות?
האם אתם מוותרים על עצמכם מתוך חשש
שבן/בת הזוג לא יוכלו לקבל ולהכיל אתכם במלואכם?
