של מי החיים האלו לעזאזל?
"הוא לא מסכים לי", "איפשרתי לו לעשות את זה",
"שאלתי אותה אם היא מוכנה שאני…".
אלו רק חלק מהמשפטים שאני שומע במפגשים
עם גברים או נשים שנמצאים במערכת זוגית.
האמת, גם אני הייתי שם פעם.
במקום הזה שמאשר או מחכה לאישור כדי
לעשות צעד.
חשוב לי לומר שיש פעמים שאולי זה נכון לבקש
ולתת אישור לבן או בת הזוג. באותם הנושאים בהם
מעורבים משאבים משותפים כגון כסף, נכסים,
חינוך הילדים ועוד…
עם זאת במקרים רבים אנחנו משתמשים
בבקשת אישור ומתן אישור בזוגיות ככלים
מניפולטיביים שנועדו להשיג שליטה או
להסיר מעצמנו אחריות.
כאשר אני מאשר או לא מאשר לזוגה שלי משהו,
אני למעשה מנסה לתת לה (ולי) תחושה שיש לי
שליטה וכוח לכאורה, לקבוע מה היא תעשה
עם חייה.
כאשר היא משתמשת בהסכמה שלי
או באי ההסכמה שלי על מנת לעשות משהו
או להימנע מעשיה, היא למעשה מעבירה אלי
אחריות על משהו לא לי - החיים שלה.
העובדה שבחרנו לחיות בזוגיות, לא נותנת את
האחריות או השליטה על חיינו לאדם אחר.
גם בתוך זוגיות, הבחירות של כל אחד מבני הזוג
הן שלו, או שלה ושלהם בלבד.
אנחנו יכולים, ואולי יהיה זה נכון עבורנו,
לתקשר וליצור תיאום ציפיות עם בני הזוג,
על ההשפעה האפשרית של הבחירות שלהם עלינו
ועל התחושות שלנו.
תמיד נוכל לספר להם כאשר דבר מה שהם בוחרים
הוא מאתגר, קשה או לא נוח לנו.
אך העובדה שמשהו לא נוח או קשה לנו,
לא מקנה לנו את הזכות להגביל את בני הזוג שלנו
מלבחור בו.
כדאי לזכור כי רוב בני האדם רוצים להיות בחופש
וכי רוב בני האדם אינם פועלים מתוך רצון לפגוע
באחר.
לכן כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לשתף אותם
בתחושות שלנו, להיות בקבלה לבחירות שיבחרו,
לבחון עם עצמנו מה יצר בנו אי נוחות
ולפתור זאת מול עצמנו.
ועוד נקודה קטנה לסיום, הזכות לחופש והזכות
לבחירה החופשית הן זכויות בסיסיות של כל בן אנוש.
ככל שנילחם פחות בחופש ובבחירה החופשית של
האחר כך נהיה יותר חופשיים מהתלות בבחירה
של האחר בעצמנו.
האם יש לכם קושי להרפות את הרצון לקבוע
לבני הזוג שלכם?
האם בני הזוג עדיין מחליטים עבורכם מה מותר
ומה אסור?
אם כן, הגיע הזמן שנדבר
