כמעט כל אחד מאיתנו חווה דחיה במערכת יחסים מורכבת, בין אם זה היה בתחום הרומנטי, החברתי או אפילו המשפחתי.
ככל שמערכת היחסים מורכבת יותר ויש בה צלעות מרובות ו/או וכניסות ויציאות ממערכות קצרות יותר או פחות, הפוטנציאל למפגש עם התחושה הזו קיים כמעט כל הזמן. אך גם בתוך מערכת יחסים אחת וארוכה, אנחנו יכולים לחוות דחיה לתקופות מסויימות.
דחיה היא חוויה כואבת, ולעיתים קרובות משאירה אותנו עם שאלות על הערך העצמי שלנו.
בניסיון האישי שלי, הייתי בשני צדי המשוואה - גם כדוחה וגם כנדחה, והבנתי שתחושת הדחיה מתחילה הרבה פעמים מחוויה פנימית של חוסר ראויות.
כאשר אנחנו נדחים, תחושת הדחיה מתעוררת לא רק בגלל הפעולה החיצונית של מי שדוחה אותנו, אלא גם ובעיקר בגלל התחושות הפנימיות שלנו כלפי עצמנו. אנחנו מתחילים לפקפק בערכנו, לחשוב שאולי לא היינו מספיק טובים או ראויים. התחושות הללו מתעצמות אם בעבר חווינו חוויות דומות, שגרמו לנו להאמין שאין לנו מקום של כבוד וערך במערכות יחסים.
כאשר אני הייתי בצד של הדוחה, לרוב לא הייתה לי כוונה לפגוע. לעיתים קרובות, הדחיה נובעת מפחדים וחוסר ביטחון פנימיים גם מהצד השני. פחד מהתחייבות, חשש מאיבוד עצמאות או אפילו תחושת חוסר התאמה. כאשר אנחנו דוחים, אנחנו גם מרגישים חוסר ראויות, כאילו לא מגיע לנו לקבל מישהו שיאהב אותנו באמת או החשש שמי שאותו אנחנו דוחים יוריד עוד את תחושת הערך שלנו. כך שהכאב קיים בשני הצדדים של מערכת היחסים.
תחושת הדחיה היא כואבת, אך היא גם הזדמנות מדהימה לעבודה פנימית על הערך העצמי שלנו. כאשר אנו מתמודדים עם הדחיה, אנו נדרשים להתבונן בעצמנו בצורה כנה ואמיצה, ולשאול את עצמנו: מדוע אני מרגיש חוסר ראויות? מהם האמונות המגבילות שלי על עצמי? וכיצד אני יכול לעבוד עליהם כדי להתחזק מבפנים?
אז מה אפשר לעשות?
ראשית, להכיר ברגשות הדחיה ולא להתעלם מהם.
לתת לעצמנו זמן לעבד את הכאב ולזהות את המקורות הפנימיים שלו. שנית, לבחון את האמונות שלנו לגבי הערך העצמי ולנסות לשנות אותן. האם אני באמת לא ראוי לאהבה? האם יש לי הוכחות הפוכות לכך?
בנוסף, חשוב לחזק את עצמנו באמצעות יצירת עוגנים -על ידי פיתוח תחביבים, למצוא מקורות שמחה פנימיים ולעבוד על הביטחון העצמי שלנו.
כאשר אנחנו חזקים מבפנים, הדחיה החיצונית פחות משפיעה עלינו.
לפעמים העבודה הפנימית באופן עצמאי פחות פשוטה כיוון ש"הדג לא רואה את האקווריום שבו הוא חי" או כי רבים מאיתנו חוששים לגעת בכאב ולהכאיב לעצמנו.
בנקודות האלו כדאי להיעזר באלו שיכולים לשקף ולעזור לנו לקפוץ מעבר למשוכות של עצמינו.
לפעמים זה יהיה אדם קרוב, לעיתים איש מקצוע והזדמנות אחרת היא להיעזר במרחבים שמאפשרים לפגוש את התחושה אך גם לעבד אותה.
כשאני מתבונן, במבט לאחור, על המקומות שבהם חשתי את הדחיה, אני יכול לראות שדחיה היא חוויה קשה, אבל היא גם קריאה לעבודה פנימית והזדמנות להתחזק ולצמוח. ככל שבחרתי לראות יותר בדחיה לא רק הכאב, אלא גם את ההזדמנות ללמוד לאהוב את עצמי יותר, להאמין בערך שלי ולהתפתח כאדם ככה חשתי חזק ובטוח יותר והסביבה הידהדה לי את זה חזרה.
איך אתם חווים ומתמודדים עם דחיה?
