הזכרון הראשון שלי עם עולם המיניות הוא אי שם בגילאי היסודי המוקדמים.
אני זוכר אותי, כילד בלינה משותפת בקיבוץ, עושה מופעי עירום עם אחת מהילדות בכיתה שלי. לא היתה שם שום רמיזה או פעולה מינית אבל העירום והעובדה שאחרים היו והסתכלו, עשה לי משהו.
הפעם היחידה בה הורחקתי מבית ספר היתה כשהמורה לריתמיקה בכיתה ב, מצאה אותי עירום בכיתה בתחילת השיעור.
עם השנים למדתי והפנמתי שעירום בפומבי זה דבר אסור. עירום ומיניות הם דברים אינטימיים שצריך לשמור אותם מאחורי דלת ווילון ובלי שאף אחד יתבונן ויראה.
לא סתם בכיתה ז', כשהביאו לכיתה שלנו את הסרט אלף לילה ולילה ובטעות הביאו את הגירסה הלא נכונה, של הסרט הכחול במקום הגירסה של סיפורי האגדות, נכנסנו כולנו, ובעיקר המורים להלם.
הפעם הראשונה מאז, שבה הרשיתי לעצמי להיראות ושיראו אותי במיניות, היה בסדנת הטנטרה הראשונה אליה הגעתי רק בגיל 40.
אומנם לא היו שם יחסי מין, אלא עירום וחיבור זוגי, ואמנם המנחים אמרו שכל אחד יהיה עסוק בבת הזוג שאיתו, אבל אני מאמין שהם לא ראו כשהצצתי על האחרים והם הציצו עלי.
גם היום כשאני הולך למרחבים שיש בהם מיניות, לרוב ההוראות הן שאין להתבונן או לבהות באחרים, ואפילו בסדנאות שלי, אני עוסק הרבה בליצור את ה"בועה הזוגית" שמאפשרת להרגיש נוח בתוך החיבור שלנו.
לו רק היה מקום שבו היה לגיטימי להביט, לקבל השראה, לעורר את הארוס. מקום שבו נוכל לתת דרור לצופה שבנו ועדיין נישאר בבועה הזוגית שלנו. שנוכל לתת לפנטזיה להתממש בלי להפריע לזוג האחר, בלי להתערבב, אלא פשוט להתבונן ולתת להם להתבונן בנו, בלי תחושת האשמה וללא הגינוי.
